Shiurim

Back to Shiurim List

אנשים גדולים נבחנים במעשים קטנים

By: Rav Yechezkel Yakovson

ראש הישיבה הרב יחזקאל יעקבסון

את פסוק הפתיחה של הפרשה "ואלה הדברים אשר תשים לפניהם" מבאר רש"י: "כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים, 'ואלה' מוסיף על הראשונים: מה הראשונים מסיני - אף אלו מסיני". מתן תורה היה מעמד היסטורי אדיר. גילוי שכינה, קולות מן השמים, מופתים גדולים, עם ישראל הגיע לדרגת אדם הראשון קודם החטא וכו'. לאחר מעמד כביר כזה, הציפייה היא לדבר עם העם בעניינים נשגבים, דברים שברומו של עולם. והנה, באה הפרשה שלנו ופותחת ב'זוטות': עבד, שור, בור, אדם המזיק וכו'.

האם זה מה שראוי ללמד כעת? האם לשם פרטים קטנים אלו נדרשנו לקבל תורה? התשובה היא - כן. 'מה הראשונים מסיני – אף אלו מסיני'. אל לנו לחשוב שמדובר בירידה. ההפך הוא הנכון: פרשת משפטים היא ההמשך הישיר לפרשת יתרו. 'ואלה – מוסיף על הראשונים'.

הפרשה הקודמת מצווה אותנו: 'ואנשי קודש תהיון לי'. דהיינו, לפני כל התורה הגדולה – יש לנהוג בדרך ארץ, כבני אדם מוסריים. דברים דומים אנו מוצאים בפרשת ואתחנן, שם משחזר משה בפני בני ישראל את מעמד הר סיני. הוא מזכיר להם את בקשתם אז: "וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ד' אֱלֹקינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי: וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת ...וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ד' אֱלֹקינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ:וַיִּשְׁמַע ד' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר ד' ... הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים... לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם" – כאשר עם ישראל חווה את מעמד הר סיני, קל אז לדבר על יראת ה'. אולם 'שובו לכם לאוהליכם', כאשר תשובו לביתכם ולשגרת יומכם – אז ניתן לראות את ההתנהגות בבית, עם השכנים והמשפחה. או אז יווכח האם ההתלהבות הגדולה תורגמה לפעולות המעשיות או שמא היתה זו חוויה חולפת.

מסופר על מחנך גדול באחת הישיבות בארץ, שבמוצאי יום כיפור, רגע לפני שבני הישיבה יצאו את פתח בית המדרש לכיוון חדר האוכל, הוא דפק על הבימה, ביקש את רשות הקהל לרגע, ואמר: יום כיפורים שלם עברנו ב"ה, ובו הרגשנו ממש כמלאכי השרת. כעת, כשכולנו נצעד לעבר חדר האוכל – בואו נשתדל להתנהג לפחות כבני אדם...

יש שטועים לומר, שניתן להפריד בין הלכות שבין אדם לחבירו ובין דיני בין אדם למקום. אך צריך להבהיר, שהקרבה אל ריבונו של עולם עוברת דרך החבר. זה העומק של דברי הלל לגר: "מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך". כאשר האדם הוא אגואיסט, אגוצנטרי, ששם את עצמו במרכז העולם והכל סובב סביבו, הרי שלעולם לא יוכל הוא להכיל את קיומו של הקב"ה בחייו. רק אדם המסוגל הנותן מקום מרכזי בחייו לזולתו, הוא זה שיכול לחוות את ריבונו של עולם בחייו. זאת כל התורה כולה.

הגמרא מספרת על ר' חנינא בן תרדיון שלימד תורה במסירות נפש, כאשר המלכות אסרה זאת: "כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר מונח לך בחיקך! אמר לו: מן השמים ירחמו. אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו, תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש! אמר לו: רבי, מה אני לחיי העולם הבא? אמר לו: כלום מעשה בא לידך? אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים, אמר לו: אם כן, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי..." (עבודה זרה יח).

הסיפור תמוה ביותר. ר' חנינא, שמסר את חייו על הפצת תורה ברבים שואל את ר' יוסי האם יש לו חלק לעולם הבא? המשך הסיפור לא פחות תמוה: שואל אותו ר' יוסי "כלום מעשה בא לידך?" והלה עונה לו: "מעות של פורים נתחלפו לי...". אלא, שיש ללמוד מכאן יסוד חשוב: האדם לא נמדד במעשים הגדולים, ההרואיים שלו, כיון שייתכן שמעורבים בהם שיקולים זרים. דווקא המעשים הפעוטים שנוהג בהם האדם בחדרי חדרים – הם אלו שיכולים להוות עדות נאמנה על טיבו. כיצד הוא מתייחס לרכושו של הזולת, כיצד הוא נוהג במקרה של 'ספק גזל' בממון חברו וכדו'. המעשים הקטנים הם אלו המגלים ומאשררים את המעשים הגדולים של האדם. וכן ההפך: אדם שנוטל מעות לכיסו שלו, שאינו מקפיד קלה-כחמורה על הלכות בין אדם לחברו, ממילא אין להתרגש ממעשיו 'הגדולים'.

בהפטרה של יום הכיפורים, ברגעים הנשגבים ביותר של השנה, אנו קוראים בספר ישעיהו על הצד העיקרי בו צריכים להתעסק בתענית (ישעיהו נח): "הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ? יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ? הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַד'?: הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ - פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ: הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם..." - אין לקב"ה צורך בצומות ועינויים. העיקר הוא בדק הבית בכל הנושא של בין אדם לחברו.

בישיבה אנו לומדים מסכת בבא קמא. לעיתים אנו דנים בפרטי הדינים, ושוכחים מעט את המסר העיקרי של המסכת הזו, שכל כולה הוא עניין הזהירות בממון השני. 'אדם מועד לעולם'. הגמרא שם בדף פ' מספרת על חסיד שהיה חולה, והרופאים הורו לו שכדי להתרפא הוא נדרש לשתות חלב עז חם. כידוע, יש איסור לגדל עז בארץ ישראל, מחשש שישלח אותה לאכול בשדות פרטיים ובכך יגזול את יבולם. מספרת הגמרא: "והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה, והיה יונק ממנה משחרית לשחרית. לימים נכנסו חביריו לבקרו, כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם, ואמרו: לסטים מזויין בביתו של זה, ואנו נכנסין אצלו! ישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז. ואף הוא בשעת מיתתו אמר: יודע אני שאין בי עון אלא עון אותה העז, שעברתי על דברי חברי..." – המהרש"א במקום מסביר, כי החסיד התיר זאת לעצמו בגלל שהיה חולה, אך חולה שאין בו סכנה – ולמרות זאת התיר לעצמו. חבריו לא הסכימו עם פסיקתו. רואים מכאן כמה נזהרו בדברים הללו, וכמה יש לנו להיזהר מעניינים של גזל ושמירת רכוש הזולת.

אנו מציינים השבוע את היארצייט של ר' ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר. תלמידיו אמרו כי לא לחינם נפטר ר' ישראל דווקא בשבוע של פרשת משפטים, שכן היה מקפיד מאוד על עניינים שבין אדם לחברו, והיה מעורר על זה תדיר בדרשותיו. אחד מתלמידיו, ר' ישראל מאיר מראדין, בעל ה'משנה ברורה', הוציא בהוראתו של ר' ישראל סלנטר ספר על הלכות לשון הרע, המפורסם בשם 'חפץ חיים'. כיוון שהלכות אלו אינן מופיעות בשולחן ערוך, ויש צורך לחזק את הציבור בשמירת הלשון.

לזכרו, נזכיר מעט סיפורים המובאים בספר 'המאורות הגדולים':

פעם אחת בעמדו בתפילה בבית הכנסת, נפרצה פתאום הדלת ואיש אחד נכנס מבוהל ובחופזה 'לחטוף' קדושה. ובהיחפזו, דרך ודרס וטינף את נעלו של אחד המתפללים. אחרי אמירת קדושה, קרא הר' ישראל ז"ל למקום קרן זווית, ודיבר איתו רצינית-ורכות, שילך ויפצה את חברו שנפגע ע"י מרצותו. ואמר אמת יקרה וגדולה היא, מצוות קדושה, אך נפסלת ונפסדת המצווה אם על ידי קיומה נגרם היזק לחברו!

בהיותו פעם את אחד התלמידים מדקדק מאוד במצוות נטילת ידיים, והוא מרבה לצעוק ולנסוך מים ביד נדיבה ובשפע רב... קרא אותו אליו, וביקשהו שלא להתנהג כן להבא. כי אין מחוקתו של שואב המים לכתת רגליו בכל פעם לשאוב מים מהבאר ולקפץ על הרים וגבעות וללכת כפוף תחת משא הדליים רק כדי שמישהו יוכל להדר במצוות נטילת ידיים.

וכגון הנ"ל, היה רגיל לומר על אלו שאינם חסים מלעורר לפני לכתם לסליחות בלילה, את שפחתם העברית, שתחמם להם מים לשתות תה להנאתם, בכדי שיוכלו אח"כ לומר סליחות בהשתפכות הנפש. אלה עוברים על לאו מפורש 'כל אלמנה ויתום לא תענון...' כי כידוע, על פי רוב היו היתומים והאלמנות נשכרים עבור כיכר לחם, וחיי שיפחות לבתי בעלי בתים. והר' ישראל, כדרכו בקודש, היה תמיד תובע את עלבון העלובים.

אחד מתלמידיו שהאמידים של ר' ישראל, הזמינו פעם לארוחת השבת, על תשובתו של ר' ישראל שאינו מסכים להתארח בשום מקום טרם ירא את תהלוכות הבית והשולחן, סיפור לו הלז שביתו מתנהל לפי כל הידורי ההלכה: בשר הוא קונה דוקא אצל קצב פלוני, שהוא מפורסם לירא וחרד. השבר הוא 'חלק' בלי כל שאלות וסרכות, המבשלת במטבחו היא אשה כשרה וצנועה, אלמנת תלמיד חכם ובת טובים. וגם אשתו נכנסת ויוצאת ועינה פקוחה על כל דבר. בלילי שבתות הוא עורך סעודתו בתפארת רבה: בין מנה למנה עוסקים בדברי תורה שלא יהא 'כאילו אכלו מזבחי מתים'. לומדים שוער קבוע ב'שולחן ערוך', מזמרים זמירות שבת ומאריכים מאוד בשולחן עד לשעה מאוחרת. אחרי שר' ישראל סלנטר שמע את כל פרטי הליכותיו, הסכים לקבל את ההזמנה רק בתנאי שיקצרו בסעודת ליל שבת בשעתיים. באין ברירה, קיבל תלמידו את התנאי הזה, והפעם מיהר מאוד בשולחנו. אכלו מנה אחר מנה, ולא הספיקה לעבור שכה וכבר הגישו 'מים אחרונים' לברכת המזון. לפני ברכת המזון, פנה בעל הבית אל ר' ישראל ואמר: 'ילמדנו רבי, איזה פגם מצא בהנהגת שולחני?' ר' ישראל לא ענה דבר, ורק ביקש להזמין את האלמנה המבשלת ואמר לה: 'אנא, סלחי גברת, על אשר עייפתי אותך הערב, ובגללי נאצלת למהר ולהגיש בלי שהות, מנה אחר מנה שלא כדרכך'. 'כל הברכות תחולנה על ראשך, הרב' השיבה המבשלת, 'הלוואי שכבודו יתארח בביתנו בכל לילי השבתות. בעל הבית שלי רגיל להאריך בסעודה אד שעה מאוחרת בלילה, ואני עייפה מעבודתי במשך כל היום, עד שרגלי כושלות ממש מרוב ליאות, והנה, הודות לרב, הזדרזו הערב ואני כבר חופשייה ללכת לבית לנוח'. אז פנה ר' ישראל לתלמידו ואמר: בתשובתה של אלמנה מסכנה זו, תמצא גם אתה תשובה לשאלתך. אמנם הגהגתך נאה מאוד, אבל במה דברים אמורים – אם איננה פוגעת באחרים...'


אנו כבני תורה, לא יכולים להרשות לעצמנו להחזיק בתורה ולהניח את המצוות שבין אדם לחברו. לא ייתכן כי בחור ישיבה ידקדק בהידורים מחד, ומאידך לא יתנהג כראוי עם חבריו. יש להיזהר בכבוד החבר, בממונו וביחס אליו. נחשוב על המעשים – לא רק בבית המדרש, אלא גם ברחוב. הגיע הזמן שאנשים יאמרו: 'זה בחור דתי – רואים לפי ההקפדה שלו במצוות שבין אדם לחברו, בזהירות שלו בממונם וכו'. אם נדקדק בדברים הללו- אזי גם הדברים ה'גדולים', של בין אדם למקום – יקבלו את המשמעות הגדולה שלהם.